כן, היי! שמי מר זי, בנם של זי מאם וזי דאד. כן, אני גיבור על. כן, יש לי כוחות על אינסופיים, אך אין אלו כוחות אשר נותנים לי חיי נצח. טוב, אני אספר לכם על זה מאוחר יותר. אני שומר על האיזון בכדור הארץ ובגלקסיות מסביב, אני הוא מר זי, מגן ושומר העולם וכדור הארץ, מי שתפקידו להגן על העולם מפני לוחמי רשע כאלה ואחרים אשר מנסים בכל הזדמנות להפר את האיזון בעולם.
כן, זה קצת מצחיק אותי לחשוב שאני גיבור על. אני, מר זי, הילד הלא מיוחד, ילד שמנמן בגובה בינוני, בעל שיער מנופח קצת ארוך ולא מסודר, לא ספורטאי אבל לא אחרון בכיתה בספורט. תמיד היו לי הברקות בכיתה. הייתי זורק בדיחה כאן, בדיחה שם, עונה תשובות נכונות לשאלות של המורה, אבל לא התלמיד הכי חכם בכיתה. בכדורסל הייתי ממש טוב. לא יודע איך להסביר את זה, אבל אהבתי לכדורסל הייתה ענקית. כדורגל אהבתי לראות, אבל לא שיחקתי בגלל שחבריי לא כל כך אהבו. מה שכן, במשחקי פוטבול תמיד היו לוקחים אותי כדי להגן על הקוואטרבק, כי הייתי גדול, שמנמן וחזק, אך גם מהיר יחסית לממדי. בלימודים הייתי בינוני ומעלה, תלוי במקצוע. בחשבון ואנגלית הייתי טוב, אבל הציונים לא היו משהו. לא בגלל שלא ידעתי, אלא בגלל שהייתי קצת עצלן. אבל כשהמבחנים היו מגיעים הייתי לומד ומוציא ציונים טובים. בהיסטוריה לא הייתי טוב כי היה מלא חומר ותאריכים לזכור, אבל בגלל הסיפורים שהיו מדהימים, נהניתי מכל שיעור. ההיסטוריה ריתקה ועניינה אותי, לכן אהבתי את שיעורי ההיסטוריה והוצאתי ציונים טובים. בשאר המקצועות הייתי בסדר. בסוף הבנתי דבר חשוב מאוד: שצריך ללמוד ולהוציא ציונים טובים, כי כשמתבגרים הציונים עוזרים להתקבל ללימודים גבוהים, שמאפשרים ללמוד מקצוע נחשק שמרוויחים בו מספיק כסף כדי להגשים את החלומות: לבנות בית להקים משפחה ועוד מלא חלומות כאלו ואחרים. כסף ככה סתם, שיהיה בלי שום מטרה, לא מעניין. לכן למדתי מחשבים, מנהל עסקים וחוק ומשפט – לדעתי שלושה תחומים שהיו מובילים בתקופה ההיא. הייתי מוכן ללמוד גם רפואה, ראיית חשבון או כל תחום לימודי אחר שמספק את הנפש והצרכים, אבל אלו התחומים שנגעו לנפשי ולבי. אה, כן, הכי חשוב: כדי לשחרר את האנרגיות שלי למדתי לרכוב על אופנועי ספורט כבדים, על אופנועי שטח וסירות מרוץ, והתאמנתי בעוד כמה ענפי ספורט אתגריים, כמו טיפוס הרים או סקי מים ושלג.
בשלב ההתבגרות עסקתי בריצה למרחקים, כי זה העניק לי זמן לחשוב על בנות, לימודים והחיים, מה גם שריצה יומית טובה ממלאת את הגוף באנרגיות. למדתי גם אומנויות לחימה, אתלטיקה, ואמרתי לעצמי שבאיזשהו שלב זה אולי יעזור לי בחיים. תמיד אמרתי לעצמי שללמוד זה כוח, ושמי שלומד יש לו כוח, חוכמה והבנת החיים, שהם בעצם המרכיבים החשובים שנותנים המון בחיים.
בכיתה הייתי ילד כזה, ביישן ולא ביישן, אולי בגלל שאני בן מזל תאומים שגורם לי להיות מפוצל באישיות שלי. אבל הייתי ביישן, לא מהסוג הרגיל, כי תמיד ניסיתי להתחיל עם היפה בכיתה שחייכה אליי. אבל כשדיברתי או פניתי אליה היא לא ענתה ופשוט המשיכה בדרכה. היום אני צוחק על הכול, כי הבנתי שדיברתי בלחש והיא בעצם לא שמעה אותי. הכי מצחיק שלימים היא הפכה לאשתי ונולדו לנו שלוש בנות: לי, רות ונום.
סיפור קטן ומצחיק יש לי, על היפה בכיתה שניסיתי תמיד להתחיל איתה ובכל פעם לא היה בינינו חיבור. זי גירל הייתה הילדה הכי יפה בכיתה. היו לה עיניים ירוקות, תלתלים, פנים מוארכות ושפתיים עבות. בכל פעם שהיא הייתה עוברת לידי הייתי מתרגש ומסמיק. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי הולך לשירותים, משנה כיוון במסדרון ועוד כמה דברים שעדיף שלא אספר. אבל יום אחד אזרתי אומץ ואמרתי לעצמי: היום אני מזמין אותה לצאת לסרט. ניגשתי לזי גירל ואמרתי לה: “היי, תגידי, אני יכול, אה… אני רוצה להזמין אותך לסרט. כן, להזמין אותך לצאת איתי לסרט. סרט טוב, חדש, בקולנוע. מתאים לך? נראה לך? מה דעתך?”
זי גירל הסתכלה עליי במבט המום, מפחיד כזה, ואז ענתה לי: “עכשיו אתה נזכר? אחרי כל כך הרבה זמן שאני מחכה שתזמין אותי לצאת? תגיד לי משהו, למה תמיד כשעברת לידי חמקת לשירותים או החלפת כיוון במסדרון? כן, את הכול ראיתי. זה היה כל כך חמוד לראות אותך מתפתל עם עצמך.”
אם אתה רוצה משהו, תתאמץ ותשיג אותו. תעשה הכול ותנסה להשיג אותו, אבל אל תחכה לרגע האחרון, כשכבר יהיה מאוחר מדי. לי זה אמר הרבה, המשפט שאמרה לי זי גירל. לקחתי אותו איתי להמשך החיים. זי גירל המשיכה ואמרה: “לצערי, היום אני עוזבת את העיר ועוברת למקום אחר. הוריי החליפו עבודה, או נכנסו לעסק חדש או שהם פותחים עסק חדש, לא כל כך הבנתי,” אמרה זי גירל, “אבל זה לא משנה כי קצת מאוחר בשבילנו. הנה, קח תמונה שלי, תושיב אותה לידך בקולנוע עם השתייה והפופקורן ותגיד לעצמך כמה טיפש היית שלא שאלת או הזמנת אותי קודם ותהנה מהסרט. טוב, אני חייבת לזוז. נתראה אולי בעתיד, ואם לא, יש לך תמונה שלי לזיכרון. ביי ביי…”
כך הלכה לה אהבת חיי. אני זוכר כמה הייתי עצוב, הרי לא בכל יום פוגשים ילדה יפה, המלכה של השכבה, שאתה יודע שמצאת חן בעיניה וברגע אחד אתה מאבד אותה. היא נעלמת ואתה לא יודע אם תיפגשו שוב. אני זוכר שהלכתי אל ביתה כמה פעמים. הייתי יושב ממול ומחכה שהיא תצא, אבל היא לא גרה שם יותר. היו אלה הדיירים החדשים שגרו שם במקומה, מעמקי לבי ומוחי התפללתי ליום שבו אזכה לראות את זי גירל שוב. לא יודע למה, הרי היו עוד בנות יפות בבית הספר, אבל עם זי גירל היה לי חיבור מיוחד, מין אנרגיה שהייתה ממלאת את החלל והגוף.
נחזור לסיפור המרכזי. אף פעם לא חשבתי שאני, מר זי, אהפוך לגיבור על בעל כוחות אדירים שיילחם כנגד כוחות הרשע שמאיימים להשתלט על כדור הארץ. אתם יודעים, לכל ילד יש חלום להיות גיבור על, להציל את העולם, לעוף באוויר, להיות בעל כוח עצום, לנצח את הרעים. לכל אחד יש חלום, אבל האם החלום של מישהו הפך למציאות?
הסיפור שלי מתחיל אי שם, בגיל שבע. הוריי, אשר היו מדענים וארכיאולוגים, אהבו לחשוף את ההיסטוריה ולנסות לשפר את העתיד לכן עסקו בארכיאולוגיה ובמדע, ובגלל שעשו את זה מתוך אהבה הפכו, עם השנים, למובילים בתחומים אלו ושמם נודע בכל העולם. הוריי המציאו כל כך הרבה דברים מעניינים, כמו זרעים של תירס וחיטה שצומחים ללא מים, שהפכו ללהיט במדינות מדבריות או במדינות נכשלות ששרר בהן רעב כבד. יחד עם הזרעים המיוחדים הם המציאו את צמחי המים שסופגים את הלחות הדלילה מהאוויר באזור היבש המדברי ויוצרים פרח צהוב זוהר, כך שבלילה יהיה אפשר לראות אותו במדבר. הפרח היה עגול וסגור ובתוכו היה נוזל סגול זוהר שטעמו כמים בטעם ענבים, שמי שהיה שותה ממנו הצליח לשרוד במדבר היבש. הוריי, שהיו אנשי שלום ואחווה, תרמו את ההמצאות שלהם למדינות מדבריות אשר היו זקוקות להן. המדינות פיזרו את הזרעים בכל רחבי המדבר באמצעות מטוסים. זה היה כמעין מבצע צבאי. אנשים שהלכו לאיבוד ונתקעו בלב המדבר יכלו לשרוד בעזרת הצמחים עד שיגיעו למקום יישוב או שיצילו אותם.
להוריי היו עוד המצאות רבות. אני כמובן לא אדבר על כולן, אבל על המצאה אחת, ממש מדליקה, אני כן רוצה לספר. זוהי גלולת האילוף, שגורמת לחיות בר להפוך בן רגע למאולפות. כילד אני זוכר סיפור ממש מדליק ומעניין בנושא. יום אחד, אחרי שהוריי סיימו לבדוק שהכול תקין בגלולת האילוף, הם נסעו לספארי בטנזניה שבאפריקה, ואני כמובן הצטרפתי אליהם. כילד היה לי מאוד כיף שההורים שלי כל הזמן המציאו דברים, כיוון שכך הייתה לי אפשרות לבקר בהרבה מקומות מדהימים ומיוחדים בעולם.
בטנזניה הוריי קבעו מראש עם מדריך מקומי, נהג שמכיר את השמורה. שמו היה זי אפריק, שם מצחיק. הוא היה מקומי שחום עור, גבוה ושמן כמו שני מקררים ענקיים, עם קרחת ואף שנמרח על כל הפרצוף. טוב, כל הזמן התאפקתי לא לצחוק, בגלל הפחד ממנו, כמובן. אני זוכר שהוא היה לבוש במדים אפורים והחולצה בקושי נסגרה על הכרס שלו ובקושי כיסתה את תחתית הבטן. הטבור הענקי שלו נראה כמו מערה ענקית על גוף אדם. כשזי אפריק נכנס לג’יפ אתה ישר הרגשת. פתאום הג’יפ היה נוטה לצד של זי אפריק. אז כשהוא לא הרגיש מהר החלפנו מקומות, כך שמי שהיה גדול וכבד ישב בכיוון הנגדי של הג’יפ כדי לאזן אותו. עלינו לג’יפ עם כל הציוד וכמובן, עם מצלמה.
הנה אנחנו נוסעים בג’יפ הסגור באמצע הספארי, ופתאום אנחנו נתקלים בלהקת אריות שבדיוק הייתה באמצע מבצע לכידה של איל קטן וחמוד. ניסיתי להזהיר אותו, אבל הוא לא שמע אותי. האריות יצאו להתקפה, כאשר חלק מהם הגיעו מכיוון אחד וחלק הגיעו מהכיוון השני, עד שאחד האריות או אחת הלביאות נתנו את האות לתקוף. כל כך הייתי עצוב בתור ילד לראות איך האריות האלו טורפים את האיל הקטן ונהנים מארוחה טובה. גם הוריי, אני זוכר, היו עצובים, אבל פחות. הם אמרו שככה זה בטבע וכך החיים מתנהלים כאן בספארי, כשהאריות מתים הם הופכים לאפר ששוקע באדמה, מתוך האדמה צומחים הצמחים שהאיילים אוכלים, ויוצא שהאיילים אוכלים את אפר האריות והאריות אוכלים את האיילים. זו הדרך המוזרה של החיים להראות שכולנו כל היצורים החיים בכדור הארץ קשורים אחד לשני. עכשיו בוא תיראה מה המצאנו.
התקרבנו עם הג’יפ לאט לאט ללהקת אריות שהיו עצבניים. האריות לא ניסו לתקוף אותנו, אבל היו עצבניים מאוד. כשהתקרבנו להקת האריות נעמדה מולנו במצב תקיפה מפחיד. אבא הוציא את נתחי הבשר שבתוכם הוחבאו הגלולות, וזרק לכיוון האריות. זה היה מגניב לראות את הקרבות שהתחוללו ביניהם על הבשר. הם האריות החלו לאכול את נתחי הבשר, ואז קרה דבר מפחיד נוסף: אבי, זי דאד, יצא אל מחוץ לג’יפ. כן, יצא מתוך הג’יפ, והחל ללכת לכיוון האריות. המלווים שלנו כל כך נלחצו והחלו לצעוק: “תיכנס, הם יטרפו אותך,” ויצאו אחריו כדי להגן עליו עם הרובים הטעונים. הם רצו לירות באריות, אבל אבא ישר צעק: “לא, עצרו, הכול בסדר!” והמשיך ללכת לכיוון האריות. אחריו יצאה אימא, זי מאם, עם מצלמה והחלה לצלם. כילד שהוריו עושים דבר כזה, אמיץ או מפחיד, זאת פדיחה. מזל שהחברים שלי לא ראו את זה.
אבי נעמד מול להקת האריות, ואני לא ידעתי אם לבכות או לצעוק או לעצום את עיניי מרוב פחד. אז אבי החל לדבר אל האריות. עוד פאדיחה. פתאום כל האריות התיישבו. כן, התיישבו ולא זזו. גם אני לא האמנתי למראה עיניי. אבי אמר להם להתגלגל והם התגלגלו. הוא אמר להרים יד וכל האריות הרימו רגל קדמית. אבי קרא להם והם באו אליו והתחילו לשחק אתו כמו גורי חתולים. שתבינו, זו להקת אריות בר. כל נוסעי הג’יפ היו בהלם מוחלט. אבי צעק לכיוון הג’יפ ואמר: “אתם יכולים לצאת, אין סכנה. עכשיו, כל מה שתגידו לאריות הם יעשו, מהיום עד יום מותם. האריות ימשיכו לחיות חיי טבע רגילים ולא ירגישו דבר. רק ברגע שיראו או יריחו אדם טוב, כי הם מריחים טוב רע וסכנה, הם יקשיבו לו. כמובן, אם הם ירגישו איום או סכנה, מי שינסה להתנכל להם ימצא את מותו. הגלולות יחזיקו עד ליום מותם, כך שאם ניתן אותן לכל האריות בשמורה או בעולם יימנעו הרבה תאונות.” ואמנם, בזכות הגלולות הרבה מטיילים שהגיעו לטיול בספארי או בכל מקום אחר בעולם ניצלו ממוות.
מה שרציתי לספר לכם יותר מכול זה איך הפכתי לגיבור על. הכול התחיל בגלל אבן האוֹפְּלִי. יותר מכול אהבו הוריי לעזור, והיה להם כישרון למצוא אוצרות טבע מיוחדים. הם היו עורכים בדיקות ססמיות של אזורים שונים בעולם, וידעו איך למצוא את אוצרות הטבע, כגון זהב, ברזל, גז וכמובן את אבן האוֹפְּלי, אבן מיוחדת, שקופה, שבתוכה חומר נוזלי בעל אנרגיה אדירה של ברק. כן, ברק שמגיע מהשמים. האנרגיה של הברק נסגרה בתוך האבן כאשר הברק פגע בקרקע, ואיך שהוא, חוץ מהאנרגיה של הברק שנכנסת לתוך האבן, נוצרת באבן צורת “שמונה” שהיא סימן האין סוף. זוהי תופעה מיוחדת, מגניבה ומדהימה: אבן שקופה עם אנרגיה זוהרת במידה אין סופית.
באי הילר טסואה מתרחשת תופעה מיוחדת: מכת הברק אשר פוגעת באבנים רגילות היא הופכת את האבן לאבן אוֹפְּלי, והאנרגיה האדירה של הברק נסגרת בתוך האבן. באבן האוֹפְּלי אצורה האנרגיה של העתיד ושל המשך האנושות, והיא יכולה לשמש תחליף לאוצרות הטבע שמדלדלים בעולם. מי שיחזיק באבני האוֹפְּלי יחזיק בכוח עצום של אנרגיה ושל כוח העתיד. אבן האוֹפְּלי הופכת לאט לאט לאוצר הטבע האחרון בעולם ולתקווה עולמית. אף אחד לא יודע איך הכול התחיל, אבל פתאום החלה תופעה עולמית שאוצרות הטבע הנחוצים לקיום החלו להידלדל. גז ונפט החלו להיות מצרך נדיר, טכנולוגיות רבות שעבדו על אנרגיה סולרית היו בעולם, אבל לא נתנו מענה מספיק למדינות ולצריכה העולמית. רק אחר כך הבנו איך הכול התחיל.
כאן, בעצם, נכנסו אבני האוֹפְּלי לתמונה. בגלל המיוחדות שלהן והאנרגיה שבתוכן, אבני האוֹפְּלי הפכו לגורם חשוב לקיומן של מדינות העולם. בלי אוצרות הטבע ואבני האוֹפְּלי מדינות רבות על כדור הארץ יקרסו וייכנסו למשבר גדול. החזקות ישרדו, וישתחרר מעין תוהו ובוהו שיכול להרוס את העולם כולו. אבני האוֹפְּלי יכולות לתת לעולם את המענה ואת הכוח לשרוד את התייבשות אוצרות הטבע. כך לפחות חשבנו.
כמו בכל דבר יש שני צדדים למטבע. מי שימצא את אבני האוֹפְּלי יחזיק במאגר שלהן הוא גם זה שימצא את דרכו ואת דרכה של מדינתו לעתיד טוב יותר. כולם האמינו שיש אבני אוֹפְּלי, אבל לפי כל המחקרים אבני האוֹפְּלי נמצאו רק במקום אחד בכדור הארץ: באי הילר טסואה. אם אבני האוֹפְּלי יפלו לידיים הלא נכונות, זה יהיה סופו של עולם שאנו מכירים ותחילתו של עולם שאנחנו לא רוצים להכיר. המדינה או האדם הזה יהפכו לשליטים כל יכולים של העולם. הם יוכלו להרוס את כל מדינות כדור הארץ, להצעיד את המדינה שלהם אל העתיד ואת שאר מדינות כדור הארץ אל העבר. העולם יהיה נתון לחסדי המדינה ו/או האדם, היכולים עם הידע הנכון גם לבנות כל דבר, למלא את צרכיה של מדינתם ולבנות סביב אבני האוֹפְּלי נשק קטלני ביותר, כך שאף צבא בעולם לא יוכל להתמודד מולו. בעצם, הוא יהפוך להיות שליט כדור הארץ. אבן האוֹפְּלי היא התחליף לאוצרות הטבע הנעלמים שהעולם זקוק להם. אפילו מטוסים או מכוניות יוכלו לעוף או לנסוע בעזרת האנרגיות של אבן האוֹפְּלי. כאשר אוצרות הטבע יִכְלוּ, אבן האוֹפְּלי תהפוך לתקווה האחרונה לקיום עולמנו.
הוריי, שהיו חוקרים מוצלחים, הבינו בעקבות מחקרים רבים מאוד שאי-שם, באי החדש שנוצר, ככה ביום בהיר בכדור הארץ, מתרחשת תופעה מיוחדת במינה אשר יוצרת את אבן האוֹפְּלי. האי, הילר טסואה, הופיע פתאום באמצע האוקיאנוס השקט. זה היה אי בינוני, או בכל אופן ככה הם חשבו בהתחלה. לא היו בו הרבה תושבים, היה זה אי נטוש כך חשבנו, מכוסה באבנים שחורות שכאילו חנקו אותו. תחילה חשבו שמדובר באבני בזלת, אחר כך חשבו שהאי נשרף בגלל שעבר מכוכב אחר לכדור הארץ,לזה אף אחד לא האמין,טוב היו בודדים שהאמינו וביניהם הוריי,האי הילר טסואה עבר מכוכב אחר. כן, אי שבא מכוכב אחר, אי שנוצר ככה פתאום באמצע האוקיאנוס השקט. בגלל מבנה האי והאבנים השחורות שכיסו את קרקעיתו, לא היה זה אפשרי או נעים לחיות בו ולכן היה נטוש.
שם, באי הילר טסואה, התגלתה תופעה מעניינת של סופות ברקים שפוגעות באדמה השחורה ויוצרות בתוך אדמת האי את אבני האוֹפְּלי. כל חוקרי העולם, כולל הוריי, האמינו ששם, מתחת לברקים, נמצאות אבני האופלי. בעיר הברקים ששמה ניתן לה בגלל תופעת הברקים שנוצרה מעליה, עיר ריקה מאדם ומעליה גשם של ברקים אשר מנע מבני האדם להתקרב ואו לגור בה, שם בעצם נוצרה תופעת אבן האופלי. כמובן, היו אנשים שכן התקרבו אל עיר הברקים, אבל לא עד הסוף, כי רצו לצלם וסתם היו סקרנים. מין חובבי טבע שהגיעו מכל העולם כדי לצלם את תופעת הברקים המדהימה. היו גם סקרנים מסוג אחר, חוקרים ומדענים כמו הוריי, שרצו להבין ולמצוא את אבן האוֹפְּלי.
הוריי היו טיפוסים הומאניים כאלה, שרצו תמיד לעזור ולתת. הם פחות חשבו על עצמם ועל הרווח שלהם. בהתחלה הם היו נציגים של מדינתנו לארשי, מדינה קטנה אי שם במרכז ארה”ב, ורק אחר כך שימשו כנציגיהן של שאר מדינות העולם. לכל המדינות היו צוותי מדענים שנשלחו לאי הילר טסואה כדי לחקור את תופעת הברקים ולמצוא את אבני האוֹפְּלי, אך להבדיל משאר החוקרים שעשו זאת כדי לקבל תמורה, הוריי לא. היה להם כל צורכם והם הסתפקו במועט. זהו דבר מוזר בפני עצמו שכל ילדותי לא הרגשתי שחסר לי משהו למרות שחיינו חיים צנועים מאוד. היום אני מבין שהכול מתחיל בחינוך, ושאיך שיחנכו אותך כך החיים שלך יראו.
להוריי היה חשוב לדעת שהם יעזרו לעולם לשרוד. אחר כך היו בטוחים שהדברים הטובים יגיעו בעקבות מעשיהם. הוריי תמיד אמרו: תעזור ללא תמורה והתמורה תגיע בלי שתבקש. הוריי, שהיו מהראשונים שחקרו את תופעת הברקים אשר על האי הילר טסואה, הגיעו לאי יחד עם עם עוד חוקרים מרחבי העולם. אני זוכר, בתור ילד, שהיה לחץ מאוד גדול סביב אבני האוֹפְּלי. אוצרות הטבע בעולם הולכים ונעלמים ואיש לא מצליח למצוא אוצרות טבע חדשים. רגע, בעצם רק חברה אחת המשיכה ומצאה אוצרות טבע, חברת ספיישל סטון. הי, זה מסקרן מפחיד ויחד עם זאת מעניין, איך חברה אחת מסתובבת לה בעולם והיא היחידה שמוצאת אוצרות טבע, מוכרת כמעט בלעדית של אוצרות טבע לעולם. כן, כולם היו עסוקים בלמצוא את אבני האופלי וספשייל סטון פשוט ניצלה את המצב והמשיכה להשתלט על אוצרות הטבע מבלי שיעצרו אותה. כך בתוך שנה הפכה להיות אחת החברות העשירות בעולם והכוחניות, בעלת השפעה אדירה בכל מדינות העולם, אך עליה נדבר אחר כך. היו חוקרים שטענו שיש סיכוי שבתוך כמה שנים תיעלם תופעת סופת הברקים ולא תשוב, ואם תשוב זה יהיה רק בעוד 50 שנה או יותר.
מי שיצליח למצוא את אבני האוֹפְּלי, המדינה שלו תשרוד את תקופת המעבר ותהפוך למובילה עולמית עד שימצאו תחליף לאוצרות הטבע. לאחר מחקרים רבים הוריי הגיעו למסקנה שבאי הילר טסואה בעיר הברקים,שם אבני האוֹפְּלי אמורות להימצא. כן, בעיר הברקים. עיר הברקים הייתה מיוחדת ומפחידה, אבל יותר מכול הייתה עיר רפאים שאיש לא יכול היה או רצה לחיות בה. דמיינו שמים מלאים ברקים שיורדים ופוגעים באדמה, כמויות אדירות של ברקים שמשום מה נוצרים מעל העיר ופוגעים באדמה. המראה מדהים, יפה מסקרן, אבל מאוד מפחיד. מי שנמצא למטה לא יכול לשרוד, כי ברגע שברק פוגע בך אתה נשרף.
עוד לפני שטסו לאי הילר טסואה, בגלל היותם מדענים תמימים, שלחו הוריי שנה קודם את מחקרם על אבני האוֹפְּלי ועל תופעת הברקים שבאי הילר טסואה לאקדמיה העולמית בחינם. כן, שמעתם נכון, בחינם. מדי פעם כדאי לעשות עבור מישהו משהו ללא תמורה. זה נותן הרגשה טובה. הוריי שלחו את המחקר שלהם לאקדמיה העולמית כדי שמדינות העולם יוכלו ליהנות מהממצאים שלהם על אבן האוֹפְּלי. מיד עם חשיפת המחקר שלהם, שנראה אמין, וגם בגלל שמם הטוב של הוריי, מדענים רבים מכל המדינות נשלחו לעיר הברקים. כולם ניסו למצוא את אבן האוֹפְּלי. חלקם נפגעו ונהרגו מסופות הברקים.
במשך שנה שלמה חיפשו מדענים, יחד עם הוריי, את אבני האוֹפְּלי בכל רחבי האי. הם השתמשו בכלים מיוחדים וניסו להתקרב לעיר הברקים, אך ללא הצלחה. איש לא מצא את האבנים, ומחקרם של הוריי הפך לכישלון עולמי חרוץ. אי מציאת האבנים הפכה את הוריי לבדיחה אקדמית עולמית. אף מדען בעולם שוב לא האמין להם ואף מדינה לא רצתה לעבוד אתם עוד, למרות ההמצאות והגילויים הרבים שנזקפו לזכותם עד לאותו הרגע. הרי כולם הכירו את היכולות של הוריי ופתאום הם הפכו לנרדפים. הוריי נעצבו מאוד מהנידוי ומההשפלות. הם לא ידעו לאן לברוח והיכן להתחבא מהבושה.